קיבצנו מספר כללים מנחים אולם, אין האמור מהווה ייעוץ משפטי ובוודאי שאינו מהווה חוות דעת משפטית.
ס' 2א לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (להלן: "חוק למניעת עישון")
קובע כי, על בעלי עסקים ו/או המחזיקים במקום ציבורי לעמוד בדרישות שלהלן:
1. הצבת שלטים תקינים המורים על איסור העישון.
2. ע"פ תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים), התשמ"ד-1984, השלטים יותקנו על הקיר, על עמוד תמיכה או בתליה מן התקרה, בגובה של 1.80-2.20 מטרים מהרצפה, אלא אם כן יש הוראה אחרת בתוספת השלישית.
3. מספר השלטים שעל בעל עסק לתלות יהיה בהתאם לאמור בטבלה שבתוספת השלישית לתקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים).
4. בעל עסק ו/או מחזיק במקום ציבורי יפעל לפנות לכל אדם המעשן או המחזיק סיגריה, או כל מוצר עישון אחר, כשהם דלוקים במקום ציבורי ולבקש ממנו לחדול מהמעשה האסור ולנקוט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עישון במקום הציבורי שבבעלותו. לפי פסיקת בתי המשפט, על הפניה להיות בלשון תקיפה ולציין את אפשרות הטלת קנס על העבריין.
5. באם האדם המעשן מסרב לכבות את הסיגריה, נקבע בפסק הדין בת"ק 07-06- 3658 אופיר נ' רוזטי מזון בע"מ – מרתה (עישון במסעדה), כי על אחראי בית העסק לפעול בלעומתיות בדיוק כפי שיפעל כלפי מי שיעשה צרכיו באמצע בית העסק: "חזקה על האחראי שלא יהסס לדרוש במפגיע ובנוקשות מאורח לעזוב את המקום אם האורח נהג באופן בלתי קביל לחלוטין מבחינה חברתית, בגוף עשיית צרכים בחלל המסעדה.
[…]
מקובלת עליי סברתו של התובע כי מעטים האורחים שיתעקשו להישאר ולעשן נוכח גישה לעומתית קשוחה של צוות המסעדה, שבמסגרתו יידרשו הלקוחות לחדול מלעשן או לעזוב את המקום – אחרת לא יזכו לכל שירות ואף יהיו צפויים לביקורו של פקח שיוזמן מיידית למקום."
6. בפסק דין אחר נקבע, כי פניה רפה או מנומסת בלבד למעשן אין די בה כדי לעמוד בדרישות החוק (עניין מרגולין נ. אולמי הינומה).
7. כמו כן ובנוסף על הפניה למעשן, במקרה של עישון במקום ציבורי כמוגדר בחוק, בעל עסק חייב להתלונן תלונה רשמית בפני המפקח (שוטר וכן עובד של רשות מקומית שראש הרשות המקומית הסמיכו לעניין החוק), על הפרת הוראותיו האוסרות עישון באותו המקום.
8. ובאופן כללי – בעל עסק מחוייב לעשות כל שניתן ולנקוט באמצעים סבירים למניעת העישון במקום. במסגרת האמצעים הסבירים ניתן לדרוש מהמעשן לעזוב את המקום, ואם הוא מסרב – לפנות אותו בשימוש בכוח במידה סבירה (בדיוק כפי שבעלי עסקים היו עושים אם היה מדובר למשל באדם שמטריד נשים בתוך העסק). אם האדם נוקט באלימות – בעל העסק יקרא למשטרה.
9. המחזיק במקום ציבורי, מוסמך למנות סדרנים למניעת עישון. עליהם לענוד תג זיהוי ולשאת תעודה המעידה על מינויים. הם מוסמכים לעכב את העבריין במשך שעה אחת, עד להגעת המפקח למקום. ניתן להניח, כי בעל עסק שלא מינה סדרנים יתקשה להוכיח כי מילא אחר הנדרש ממנו בחוק למניעת עישון, במקרה של הפרה שלא נענתה.
10. בעל עסק ו/או המחזיק במקום ציבורי, לא יציב מאפרה במקום ציבורי שבהחזקתו.
11. בתי המשפט כבר קבעו אין ספור פעמים, כי באם בעל מקום ציבורי לא הביא להפסקת העישון בשטח עסקיו, בעל העסק יפצה את המתלוננים על נזקי העישון שנגרמו להם בגין שהות במקום הציבורי של בעל העסק.
12. בעל עסק שלא קיים את ההוראות לעיל, חשוף לתביעות אישיות ותביעות ייצוגיות לרבות נגד נושאי משרה בעסק.
13. עובד/מלצר/ברמן יכול להגיש תביעה נזיקית נגד בעל העסק אם נחשף לעישון וסביר כי בית המשפט לא יכיר ב"הסכמת" העובד לחשיפה גם אם לא התלונן בעבר.
14. חובות המחזיק במקום הן גם אישיות וחלות על המחזיק ו/או על כל מנהל בחברה.
15. החובות חלות גם אם לא היתה תלונה על העישון.
16. בתוספת לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים מפורטים המקומות הציבוריים בהם חל איסור העישון.
17. כך למשל על פי פרט 11 לתוספת לחוק, חל איסור עישון בבתי אוכל (שם כולל לבתי קפה, מסעדות, ברים, מועדונים וכל מקום שבו מוגשים מזון או שתייה). ישנה אפשרות (רשות ולא חובה) להקצות חדר לעישון בתנאי שיהיה נפרד לחלוטין (תחום ב-4 קירות, תקרה ודלת במצב סגור בכל עת, מנותק ממערכת מיזוג מרכזית), ששטחו אינו עולה על 25%, הוא בעל סידורי אוורור תקינים והעישון בו לא גורם למטרד בחלקים אחרים של המקום. גם בחלק החיצוני של בית האוכל חל איסור לעשן. ישנה אפשרות (רשות ולא חובה) להקצות אזור עישון בחלק החיצוני, ובלבד שאותו חלק של האזור שהוקצה לעישון אינו מקורה בדרך כלשהי (תקרה,פרגולה, סככה, שמשיות וכיוב), ומתקיים לגביו אחד מאלה:
(1) שטחו אינו עולה על 15 מ"ר; או
(2) שטחו רציף ואינו עולה על רבע של שטח הישיבה מחוץ למבנה ושאר האזור שמור ללא מעשנים וסומן בבירור שהעישון בו אסור.
* אין האמור לעיל מהווה ייעוץ או חיווי דעה מקצועית, המסתמך על האמור עושה כן על אחריותו בלבד.
