3.         התובע החל לעבוד עבור הנתבעת 1 ביום 1.9.99. ביום 31.3.02 יצא התובע לגמלאות, ומייד למחרת, ביום 1.4.02, המשיך לעבוד אצל הנתבעת, בהיקף משרה נמוך יותר – 6 שעות בכל יום.

          לטענת התובע, העישון במפעל גרם לו לסבל רב – לקשיי נשימה, לשיעולים מטרידים ולהתעטשויות, כמו גם לרגישות רבה לריח הסיגריות החריף. לטענתו, לא רק שבקשותיו ממר סגל שיחדול מלעשן במפעל לא נענו, גם הנתבע 2 לא בא לעזרו, ואף החל לשתף פעולה עם המעשנים: הוא ריתך ונעל את שני החלונות בהם נהג התובע להיעזר על מנת להקל על סבלו מעשן הסיגריות; הוא אסר על העובדים לפתוח את דלת המפעל על מנת לאווררו; ולאחר זמן מה, הוא אף כינס את כל עובדי המפעל והודיע להם כי הם רשאים לעשן היכן שירצו.

7.      לטענת התובע, השתלשלות האירועים שתוארה לעיל, מביאה למסקנה החד-משמעית כי פיטוריו נעשו שלא כדין, ובוודאי שלא נעשו על רקע "ירידה בנפח העבודה במפעל", כאמור במכתב הפיטורים. על כן, ביקש התובע את בית הדין לפסוק לטובתו את הסעדים הבאים:

א. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בסך 49,200 ₪ - התובע טען כי מכיוון שפוטר שלא כדין, ללא זכות שימוע, מנימוקים זרים ושרירותיים, ורק מכיוון שהעז להתלונן על המתרחש במפעל למשרד הבריאות, הרי שעל הנתבעים לפצותו בסכום השווה ל-12 משכורותיו האחרונות.

ב. פיצויים בשל עבירה על חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), התשנ"ז-1997, בסך 50,000 ₪ - לטענת התובע, סעיף 2 לחוק מקים איסור על מעביד לפטר עובד בשל תלונה שהגיש נגדו, והנתבעים הפרו איסור זה. לטענת התובע, משיתר תנאי החוק מתקיימים לגביו – קרי, הוא הגיש את תלונתו בתום לב, לרשות המוסמכת, ובגין הפרת חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, התשמ"ג-1983 – הרי שיש לפסוק לטובתו פיצוי, כאמור  בסעיף 3(א)(1) לחוק.

ג. פיצויים בגין נזק לא ממוני ופגיעה בשם הטוב בסך 50,000 ₪ – לטענת התובע, בהתנהגותם חסרת תום הלב של הנתבעים, פגעו הם בשמו הטוב ובמוניטין שצבר כאיש מקצוע מן השורה הראשונה בתחום המבלטנות, וגרמו לו עוגמת נפש רבה בכך שהקשו עליו בעבודתו וגם הקשו עליו למצוא עבודה אחרת לאחר פיטוריו.

ד. פיצויים בסך 60,000 ₪ מן הנתבע 2, בגין הפרת חובה חקוקה – בכך שהנתבע 2 פעל בניגוד לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים.

ה. פיצויים בסך 60,000 ₪ מן הנתבע 2, בגין ביצוע עוולת גרם הפרת חוזה – בכך שהנתבע 2 גרם במעשיו ובמחדליו להפרת חוזה ההעסקה בין התובע ובין הנתבעת 1.

ו. פיצויים אישיים עונשיים בסך 50,000 ₪ מהנתבע 2 – בכך שהחליט, משיקולים לא-ענייניים, להביא לפיטוריו של התובע, תוך כדי עידוד עובדים אחרים להתעלל בו ותוך כדי רמיסת זכויותיו. לטענת התובע, יש להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית בקשר עם טענות אלה, בהיותו מתווה מדיניות הצרת צעדיו של התובע והפגיעה האנושה ביכולתו לבצע עבודתו בצורה ראויה, והכל ממניעים אישיים ולא ענייניים.  

          לגופו של עניין, הכחישה הנתבעת 1 את כל טענותיו של התובע באשר למניעים שעמדו מאחורי פיטוריו. לטענת הנתבעת 1, היא עשתה חסד עם התובע בכך שקיבלה אותו לעבודה בגילו המבוגר, והיא באה לקראתו בכל דבר ועניין במשך כל שנות העבודה, כך שכל טענותיו, שהועלו נגדה כעת, מצביעות על כפיות טובה, ונסיון להתעשר שלא כדין. לטענת הנתבעת 1, פיטוריו של התובע לא היו קשורים כלל וכלל לסוגיית העישון במפעל, אלא למצבה הכלכלי, ולכן דין כל תביעותיו לפיצויים בגין הפיטורים – להידחות.

11.    נקדים ונאמר כי לאחר ששקלנו את כל טענות התובע, לא מצאנו לקבל תביעותיו הנפרדות נגד הנתבע 2. אין חולק כי יחסי העבודה במקרה דנן התקיימו בין התובע ובין הנתבעת 1, ואילו בינו ובין הנתבע 2 לא התקיימו יחסים כאלה. התובע גם לא הצביע על סיבה כלשהי בגינה יש לבצע הרמת מסך בין הנתבעים, כך שניתן יהיה לייחס את מחדליה וחובותיה של הנתבעת 1 לנתבע 2, ומשכך – אין כל בסיס לקבלת תביעותיו נגד הנתבע 2.

13.     גרסתה של הנתבעת לעניין פיטורי התובע, כפי שנשמעה מפי מנהלה, מר גדסי, היתה כי כל פרשת העישון של מר סגל במפעל כלל לא אירעה: לפי עדותו של מר גדסי בתצהיר עדותו הראשית, מפעלה של הנתבעת מצוי בקומה העליונה במבנה בן שתי קומות, והוא מאופיין במרפסות המצויות בחזית ומאחור. מר גדסי העיד כי עם הגיעו של מר סגל למפעל, ביקש ממנו התובע להורות למר סגל לעשן מחוץ לכתלי המפעל, וכך אכן עשה, כאשר לטענתו לא נרשמו מאז אירועים מיוחדים כלשהם, לא היו עוד תלונות מצד התובע בעניין, וגם אף עובד לא עישן עוד בין כתלי המפעל.

          שוכנענו עוד כי התובע היה עובד טוב, וכי יחסי העבודה שלו עם חבריו לעבודה ועם הממונה עליו, מר גדסי, היו טובים ביותר (כפי שהעידו גם העדים האחרים), ואולם התרשמנו כי אכן, אט-אט חלה התדרדרות ביחסים של התובע עם מר גדסי, לאחר שזה נקט עמדה – בנוגע להתקוטטויות סביב נושא העישון במפעל – לטובתם של המעשנים.

            ש: האם נוצרו חיכוכים בעקבות העישון?

17.       בנסיבות אלה, התקשינו לקבל את גרסתו של מר גדסי, ואת גרסאות העדים מטעמו, כאילו מרגע שנתבקש מר סגל לעשן מחוץ למפעל עשה כן, וכאילו כל יתר האירועים שאירעו בחודשים עובר לפיטורי התובע היו פרי דמיונו בלבד.

19.       מכל מקום, יהיו אשר יהיו מניעיו של מר גדסי כאשר ריתך את החלונות שהקלו במעט על סבלו של התובע – ויודגש כי לא נתנו אמון בהסבריו המיתממים לעניין זה – אין חולק כי המצב אשר נוצר במפעל בעקבות העובדה שחלק מן העובדים עישנו בתוככי המפעל, ללא הגבלה, היה בלתי נסבל, ממש כפי שתיאר התובע, וכפי שתיאר מר כהן, עמיתו לעבודה, ומצב זה לא זכה למענה מצד מנהל המפעל, מר גדסי.

בתוספת הראשונה לחוק מנוי גם מקום עבודה, כאחד המקומות בהם אסור העישון, "...למעט חלק ממנו שהוא חדר או אולם שהעישון  הותר בו במפורש בידי האחראי במקום לאחר התייעצות עם העובדים (להלן - אזור עישון), ובלבד שבאזור העישון אין עובדים או נמצאים אנשים שהם או חלק מהם אינם מעשנים; באזור העישון יותר העישון אם יש בו סידורי אוורור תקינים ואם העישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של הבנין; חדר או אולם שעובדים בו רק עובדים שהם מעשנים, יראו כאזור עישון מבלי שיהיה צורך בהיתר מפורש של האחראי במקום; לענין זה, 'מקום עבודה' - כל מקום בבנין שעובדים בו אנשים ושאינו משמש למגורים". 

20.       על המטרד שבעישון הפסיבי, ממנו סבל גם התובע במקרה שלנו, ומעבר לכך – על הסכנה הגלומה בו, נכתב בפסק דין שניתן בתיק בל 1896/01 אריה קרמר נ' המוסד לביטוח לאומי, ביום 6.12.05, ובו נקבע כי עישון פסיבי במקום העבודה עלול לגרום למחלה שהיא בגדר פגיעה בעבודה על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1995.

            הגבלת עישון במקומות עבודה מקובלת היום בעולם המערבי, אשר נוכח לדעת כי תופעת העישון, לרבות העישון הפסיבי מביאה לתחלואה והעדרויות רבות מהעבודה".

22.       נתנו אמון מלא בדברי התובע, באשר להשתלשלות העניינים ביום 22.4.04: שוכנענו כי ביום זה חש כי הגיעו מים עד נפש, ועל כן – ומשנענה שוב בהתעלמות מצידו של מר גדסי לכל תלונותיו בעניין העישון – החליט להתלונן על המצב במפעל במשרד הבריאות. שוכנענו כי התובע אכן אמר למר גדסי כי בכוונתו לעשות כן, וגם  מר גדסי הודה כי התובע אמר לו שבכוונתו להתקשר למשרד הבריאות (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 14), ושוכנעתי, ועל כך אין חולק, שאכן בו ביום, ודקות אחדות לאחר שניהל התובע שיחה עם משרד הבריאות, מסר בידיו מר גדסי מכתב פיטורים.

            כאמור, החל מנוסח מכתב הפיטורים, דרך תצהיר העדות הראשית וכלה בעדותו בחקירה נגדית, העיד מר גדסי על כך שהתובע פוטר אך בשל ירידה בנפח העבודה של המפעל ובשל קשיים אליו נקלע, ולא בשל פרשת העישון.

אי-דיוקים חוזרים ונשנים אלו בין גרסאותיו השונות של מר גדסי, בשם הנתבעת, הותירו את הרושם כי הוא ניסה להעמיד בסיס להסברו לפיטורי התובע, ולהרחיקם ככל האפשר מאותה שיחת טלפון למשרד הבריאות, ואולם גם אם דבריו באשר לקשיים הכלכליים אליהם נקלע המפעל היו נכונים, התרשמנו כי עיתוי פיטוריו של התובע אינו מותיר מקום לספק, וכי הוא מעיד על כך כי הם נעשו רק על רקע השיחה למשרד הבריאות, ועל רקע כל האירועים שאירעו לפניה.  

28.       בנסיבות מקרה זה מתקיימים כל התנאים המקימים לתובע הגנה ותרופות בחוק הגנה על עובדים.

30.       יצוין, כי בסעיף 3(א)(2) ניתנה לבית הדין סמכות ליתן נגד מעביד צו מניעה או צו עשה, לרבות צו המבטל פיטורים, וכי בסעיף 3(ב) נאמר כי הוראות סעיף 3(א)(2) יחולו רק על מעביד ציבורי או על מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים. עם זאת, בענייננו ביקש התובע סעד של פיצויים לפי סעיף 3(א)(1), ולא סעד של מתן צו לביטול הפיטורים לפי סעיף 3(א)(2), ולכן נדחית טענת הנתבעת כי החוק אינו חל עליה משום שאין היא מעביד ציבורי וגם אין היא מעביד המעסיק יותר מ-25 עובדים.  

32.       אם כן, ובהתקיים כל תנאי החוק, החלטנו כי מן הראוי לפסוק לטובת התובע פיצויים בגין זה שפוטר אך משום שהגיש תלונה נגד מעבידתו בעניין העישון במקום עבודתו.

34.       על כן, בנוסף לפיצויים אותם פסקנו לטובת התובע לעיל, אנו קובעים  בזאת כי על הנתבעת לשלם לו גם דמי הודעה מוקדמת.

עם זאת, מר גדסי, בסעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית, העיד כי "לתובע שולמו הוצאות הנסיעה באופן תקין, ואולם עפ"י ייעוץ משפטי שקיבלתי לא נערך פירוט הוצאות הנסיעה בתלוש המשכורת אלא הדבר גולם בסכום הגלובלי שניתן לתובע". בסעיף 21 לתצהירו המשיך מר גדסי והעיד כי "בכל מקרה ועפ"י ייעוץ משפטי שקיבלתי, חיובים אלה אינם נושאים הלנה והדבר נעשה ע"י בתום לב".

37.       עם זאת, התובע – אשר מתגורר בבני ברק, ומקום עבודתו בחולון - תבע את דמי הנסיעה לפי תעריף יומי, בעוד לפי צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי, "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי נמחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי התובע למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה".

40.       התביעות נגד הנתבעת 1 התקבלו בחלקן.

ניתן היום י"ח באייר, תשס"ו (16 במאי 2006) בהעדר הצדדים